יֵשׁ שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁאַנָּה אוֹהֶבֶת יוֹתֵר מִכֹּל: אֶת חֲבֶרְתָּהּ הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר, סֵיידִי, וְאֶת הַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ, בָּנָנָה. הִיא כָּל כָּךְ רוֹצָה לַחְגֹּג אֶת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלָּהּ עִם שְׁתֵּיהֶן.
אֲבָל מְסִבַּת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל אַנָּה הוֹפֶכֶת לַאֲסוֹן יוֹם הֻלֶּדֶת כַּאֲשֶׁר סֵיידִי פּוֹצַחַת בִּמְרִיבָה נוֹרָאָה שֶׁאַנָּה לֹא צָפְתָה. אַנָּה לֹא מְבִינָה לָמָּה הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלָּהּ מִתְנַהֶגֶת פִּתְאוֹם כְּמוֹ הָאוֹיֶבֶת הֲכִי נוֹרָאִית שֶׁלָּהּ, אֲבָל הִיא יוֹדַעַת שֶׁהִיא מוּכָנָה לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת זֶה. הִיא וּבָּנָנָה פָּשׁוּט צְרִיכוֹת לַחְשֹׁב עַל תָּכְנִית.
